מחשבות על היפרמזיס

אני יוצאת מטיפול באשה שמתמודדת עם היפרמזיס, או יותר נכון לא מתמודדת,

יותר נכון חולקת אתו את חייה כרגע.

והדיוק הזה אולי הוא מה שגורם לי לכתוב,

כי זו לא האישה הראשונה שאני פוגשת בקליניקה עם היפרמזיס

אבל המשפט המרגש עד דמעות שהיא אמרה לי תוך כדי הטיפול פשוט נגע עמוק בלבי,

ועורר אותי למחשבות...

והמשפט היה בערך כך:

"הפסקתי לעבוד וזה היה הצעד הכי נכון שיכולתי לעשות, הבנתי שזה התפקיד היחיד שלי עכשיו, להיות כלי להוריד את הנשמה הזו לעולם"

בום

וואוו.

ולפני שאני מרחיבה,

אני חייבת לומר, אני מתרגשת גם מ"נשות ההיפרמזיס" שלא יכולות להרגיש ככה,

אני מעריצה, מעריצה, מעריצה אתכן, על מה? כן, גם אם לא בחרתן, גם אם אתן לא נושאות בתפקיד בחן ובשמחה.

על המהות.

על להיות סמרטוט.

על זה שאף אחת לעולם לא תוכל להבין אתכן ובטח שלא לשפוט אתכן.

כשהכל כואב ולא רק נקודה אחת,

כשאת פשוט מרגישה רע, ("פשוט")

כשאין אותך, אין, אין את מי שהכרתם שלום יש כאן גוף שרק קשה לו, קשה, קשה

זה כלכך לא התבכיינות לבכות,

זה כלכך לא התמסכנות להתייאש,

ואין, אין אחת בעולם שיש לה הזכות להרים גבה ולבקר על רווחים בין העדרים, או על חוסר רצון להרות, להתמסר שוב לסבל פיסי ארוך כלכך, או על בכי ימים ולילות, גם לא לך עצמך.

ולאמא שבוחרת להוריד עוד נשמה

במסירות נפש וזו לא גוזמה

כשאמא מוכנה לוותר על כולה

ולהיות עכשיו רק כלי לתהליך הזה

בעיני, זה מרגש עד דמעות, עד דמעות כפשוטו

בעולם הזה שכולו עשיה

בתקופה הזו שכולה רדופה

בשקר של העומס וההספקים, ריבוי התפקידים, טירוף החושים

בתוך כל זה, להסכים להיות "רק בהיריון"

(כי לפעמים זה באמת רק להיות ואי אפשר לעשות כלום)

זה בעיני ראוי להערצה

וזה בעיני ראוי להכתרה

את מלכה!!

אז זה לא מאמר על איך להקל, ולמה וכמה,

גם לא על איך להתנהל עם האשפוזים או להמנע מהם

זה רק כמה שורות של הערצה

ל"אימות" (שזה כידוע אמהות בשפת הילדים) המלכות.

ומכיוון שנשאלתי לא פעם

"האם טיפול איקווליבריו עוזר להיפרמזיס?"

בתור מטפלת אני משתפת, יש לפעמים שהטיפול (איקווילבריו) מביא להקלה אדירה,

יש פעמים שהוא מביא להקלה זמנית,

יש רגעית,

יש פעמים שאנחנו צריכות לעצור שוב ושוב בזמן הטיפול, להתיישב, לנשום,

ויש לפעמים כמו היום שההקלה נותנת לנו לטפל שעתיים ברציפות ואני מספיקה יותר ממה שיכולתי לייחל.

אני לא מצפה "לטפל", "לתקן", "להעלים" או כל ציפיה אחרת שאינה מתחשבת בגוף ובמצב הנתון, אני איתך בלמידה, בתפילה, בעבודה.

חיה.