ילדה בין המצרים

לידות ומעגל השנה

כבר שנים שלידות הן חלק ממעגל השנה שלי

ערב סוכות והלידה המרגשת של אודל שממנה אספו אותי ישר לשבות אצל חמותי,

ליל שבועות ונולד דוד אלימלך, אח"כ הלכתי ברגל עד אחי בנחלאות ונפלתי עליו ועל משפחתו הצעירה דאז

יום כיפור, כן כן, יום כיפור, והלידה שכמעט התעלפתי בה (פאדיחות), לקראת שקיעה....

כמובן גם הלידות הפרטיות שאצלנו במשפחה, שמחת תורה- וישראל נחמן נולד,

שרה שלי ביארצייט של הרב מרדכי אליהו, אבריימי נולד לפני פורים ונימול אחריו...

וככה, כל נשמה והסיפור שלה מתי היא מגיעה לעולם.

מעולם, עד כה, לא חשבתי יותר מדי על עצמי בעצם, מתי אני הגחתי לאוויר העולם?

אני ילדה של בין המצרים,

כמבוגרת, פשוט חשבתי שזה קצת מבאס,

בשנים האחרונות שמתי לב שכשאני בכל זאת קונה לעצמי מתנות בשלושת השבועות, פשוט אין בהם ברכה, השמלה שלא לבשתי יותר מפעמים ספורות, הנעליים השנואות, ועוד ועוד...

כשהייתי ילדה חשבתי שאני "ילדה של החופש הגדול" אלו היו אז המושגים שלי,

האמת, שזה נתן לי חופש בעיקר מהתמודדות חברתית סביב היום הולדת שלי ועד כמה היא חשובה/ זכורה בקרב דעת הקהל.

ובכל זאת, "חופש גדול"... מדהים לחשוב כמה זה הפוך למושג "בין המצרים"

תקופה של זהירות, של צמצום, של התחברות לחסר, לגלות, לצער

הממממ

אז מה הסיפור של הנשמה שלי עם הזמן הזה?

אני יכולה לחשוב שיש כאן תיקון עם יסוד האש שלי,

גם הנקודה שאש, היא שורפת, אם היא לא נכונה

אבל יותר מזה...

הנטיה שלי היא להתפשטות, לעשות דברים מתוך התלהבות "לכבוש את העולם"

בנקודה מסוימת,

והתקופה הזו היא תקופה שאומרת

חיה, יש גם עבודה של המתנה,

יש עבודה של צער על מה שאין

יש זמנים שבהם לא עושים,

ולא, לא בורחים משם למקום מוצלח יותר,

שלם יותר,

פעיל יותר,

יושבים שם, בדיוק שם, בימים הארוכים עד אין קיץ,

במנהגים המצמצמים עד חירוק שיניים,

עם הילדים, בלי אטרקציות,

יש כלכך הרבה זמנים בחיים הפרטיים שלנו כנשים שהם כאלה, לא?

למשל בהתמודדות עם אבדן של הריון, או בשעה של חוסר הצלחה להקלט,

להבדיל, גם בתחילת הריון שזו שעה משמחת, יש עבודה של צמצום והתכנסות- פחות כוחות של עשיה והתפשטות, גם אחרי לידה,

ובעצם החיים שלנו כנשים מורכבים מאד מעצב ושמחה שמשמשים יחד,

ממעגל של מלאות וריקון, יצירה ופרידה,

ובתקופה הזו של החורבן,

של כל רודפיה השיגוה, אנחנו ממשיכות חיים לצד החסר,

ובשיא הצער הזה, בט' כשנשב על הרצפה, בפה יבש ועניים אדומות,

זה לא יפה, זה לא "מוצלח", זה השיא של ה"כשלון" של העם הקדוש שלנו,

ואנחנו לא מחביאים אותו מתחת לשטיח,

אנחנו בוכים עליו,

כואבים אותו

כדי שנזכה לשמוח בבניינו.