לידת תאומים על אם הדרך.

סיפור לידתם של מאיר עקיבה וייקר.

פרולוג:

בין שתי הדלתות של הרכב, אויר קר, שמים כחולים מעלי...

מבינה שזה לידה, משלימה, מקבלת, בעלי צועק "מים מים"

מתקשר למד"א פ-ק יוצא עכוז ידיים ורגליים...

הסיפור הזה אמיתי לגמרי, הוא לא סיפור שלי, וגם לא ליוויתי אותו, שיתפה אותי בו ברוריה פרזות המקסימה וההשראה, ואני ביקשתי רשות לשתף אתכן, למה?

א. ככה, כי זה סיפור מדהים על אמונה, על השגחה, על אין סוף ברוך הוא ועל לידה.

ב.כדי שנלמד ונבין כמה התודעה שלנו משפיעה על מהלך הלידה שלנו, על חווית הלידה שלנו, ואפילו כן על חיים ומוות... אותה התרחשות הייתה יכולה להתפרש לאשה אחרת כמצוקה, כאימה אפילו, איך היולדת והתינוקות היו מושפעים מהתנהלות של גוף בסטרס? אנחנו לא יכולות לדעת, אבל אנחנו יכולות לשער, מנסיונות רבים שיכולה להיות השפעה פיסיולוגית של מצוקה עוברית, של דימום יתר, והשפעה נפשית לכל החיים ולדורות של יולדות ובעליהן של אותה יולדת על אמון בגוף, על חווית הלידה, ההורות, הנשיות....

ולנו בתור נשים והריוניות יש את הזכות והיכולת לעבוד על התודעה שלנו, לעצב אותה, לחנך את עצמנו, לתודעת לידה חיובית לאמון בגוף ובבורא שתעזור לנו בזמן אמת לחוות התמסרות לתהליך הלידה, בכל אופן שבו הוא יגיע ובכל מציאות שתתפתח, בעזרת השם.

אז...תהנו.

 אחד וחצי בצהרים בערך,

חוזרים מהבנק בגבעתיים

לכוכב השחר.

צריכה להתפנות,

כזה שאומר לי להתייחס אליו ולא להתאפק עד הבית,

מחפשים איפה לעצור,

יוצאים מהבניינים,

מתחילים לראות יותר מרחב,

כביש ששכחתי את שמו,

חושבת אולי במחלף ראש העין?

לא בדיוק מתקדמים...

אני יושבת זקופה,

חושבת אולי אצליח להתאפק עד אריאל,

אבל, לא..

רואה מרחוק את השוליים של אלקנה,

אומרת ומסמנת לבעלי פה.

תעצור.

עוצר פותח שתי דלתות כדי שלא יראו אותי,

עושה בין שתי הדלתות,

רוצה לחזור לרכב מרגישה לא ממש טוב בעלי משכיב את המושב האמצעי, אני מנסה לשכב,

לא נח לי,

חוזרת החוצה,

מרגישה צורך להתפנות שוב, מנסה לעשות ולא ממש מצליחה,

מתלבטת עם לחזור הביתה לעשות בבית כבר, 

כי אין לי פה תנאים,

משהו אומר לי

תנוחי פה על הכביש ותראי,.

נשכבת על הצד של הגוף,

אויר קר על פני, שמים תכולים מעלי, ירוק של עשב מצידי (עם הגב לכביש) פנים לשוליים, קרקע ישרה מתחתי, 

בול מה שאני זקוקה וחצאית ארוכה,

אומרת בראש "אוי, אנחנו לא נגיע להוציא את הילדים עד רבע ל2"

בהתחלה התבאסתי אחרי זה אומרת, טוב אין בררה אשאר לנוח פה כמה שעות עד שארגע

לא זזה מפה ,עד שארגיש יותר טוב ואחזור הביתה.

שוכבת, נשימה אחת

פתאום פק, מתפקע בבת אחת 

על הרצפה פיצוץ כזה.

אני מבינה שזה לידה, משלימה, מקבלת(עד אז התנגדתי כי לא רציתי ללדת עדיין),

בעלי צועק מים מים (נראה לי ) מתקשר למד"א, פ-ק יוצא עכוז ידיים ורגליים לא זוכרת את הסדר ובינתיים בעלי ,תופס ואומר למה הם לא באים כבר.. מד"א.. ואז הם מגיעים

עכשיו שלב מלחיץ

ראש עוד בפנים כל הגוף בחוץ,

מגיע עובר אורח כנראה ואיזה איש מד"א מאחורי גבי, אחד יושב מולי על הברכיים ומחכה ללידה , לא מתערב, אני אומרת להם לא ללחוץ יבא ציר יצא הראש, הם מחכים איתי ,

עוברות איזה שתי דקות הראש עוד בפנים,

ואז ציר, ראש יוצא,

ישר חותכים לוקחים אותי ממני,

מאחורי גבי,

לא שמתי לב 

כי הייתי חדורת מטרה לסיים את הלידה..

ידעתי שיש עוד אחד..

באותו מצב..

לחצתי שתי לחיצות, 

יצא העכוזון השני,

שמו עלי,

רציתי להוציא שיליה, אמרו לי "בבית חולים",

לא התנגדתי, 

אני הולכת לאמבולנס,

הוא עלי,

הראשון בנת"ן כבר נסע..

תוך כדי שיושבת באמבולנס מנסה ללחוץ להוציא שיליה שאגיע לבית חולים כבר אחרי,

אמרו שלוקחים את הראשון לשניידר,

אז אמרתי יאללה נלך גם אנחנו,

מגיעה לחדר לידה,

לוקחים ישר את הקטן,

ואותי לחדר מבקשת להיות על שש להוציא שיליה,

אומרת הרופאה "תנשמי היא כבר בחוץ" 

לחיצה אחת והיא 

בחוץ,

מסרבת לפיטוצין,

מביאים 3 צוותים לשכנע 

אותי ואז מרפים..

זהו ללידה זו

ואז מתחילה תקופת האשפוז

פגיה...

בעצם כשהראשון יצא העכוז החליק החוצה ישר על החצאית שלי ומיד התמלאה בי רגש אהבה אליו,

ואז כשיצא הראש,

הוא לא בכה ולא שמתי לב

כי הייתי חדורת מטרה לסיים את הלידה

(ידעתי שישנו עוד אחד)

אז הם חתכו את החבל ישר 

מאחורי גבי ככל הנראה היו בערך מליון אנשים,

3 אמבולנסים,

משאית חונה,

אולי גם עוברי אורח...

אני ראיתי רק איש מולי שקבל את הלידה ואחד מאחורי גבי שהיה מוכן לחתוך.

זה מדהים שכל האנשים היו מאחורה ולא ידעתי עליהם,

לא באו קדימה וכו'

בקיצור אמרו שנולד אפגר 0

עשו החיאה 7 דקות,

ואני לא ידעתי על זה,

והוא נסע לבד בנתן,

כשאני עליתי עם השני אמר לי הפרמדיק שישב לידי:

"הורדת לי 20 שנה מהחיים כשהבן שלך יצא וניסינו להנשים,

אמרתי 3 פעמים בערך אלהה דרבי מאיר ענני ואז הוא 

נשם.."

ואני לא כ"כ קלטתי עד כה שהיה סכנה?

הייתי ברחף

ולכן נקרא מאיר...